<h1>העיטור אות ח' חלוקת קרקעות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אבל אם רצה כונס לתוך שלו ועושה לו חזית והאידנא נהוג עלמא חזית קושר הכותל בשלו או עושה חלון כנגדו או שמחזיק עליו בכשורי. לגאון קשור עליון וקשור תחתית עליון יש לו חלק בכותל תחתית שאלמלא כן לא היה התחתון מניחו לבנות על כותלו ושניהם שוין בו אבל תחתון אין לו חלק בכותל העליון שהעליון יש לו חזית שהוא שלו והתחתון עליו להביא ראיה. ומסתברא העליון אין לו חלק בתחתית אלא כמה שהוחזק דקימא לן (עי' ו'.) למאי דסמך סמך ולמאי דאחזיק אחזיק וכן נמי כותל הידוע לראובן ושמעון יש לו עליו תקרה אין לו לשמעון להכביד תקראות יותר ממה שהיה ואם בא להכביד ראובן מעכב עליו דגרסינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קי"ז:) עליון שבא לשנות וכו' במחאה.
ותו לגאון ראובן יש לו כותל קשורה בכותליו ויש לו עליו תקרה ולשמעון תקרה ודאי הכותל של שניהן כיון שיש לו תקרה עליה ואם בא שמעון לסותרה ולא הניחו ראובן בדין מעכב עליו דמצי למימר ליה שפיר דיירנא ולא טרחנא ודוקא שאין הכותל רעוע אבל אם הוא רעוע אינו יכול לעכב מדרבי נתן דאמר רבי נתן (ב"ק ט"ו:) מנין שלא יגדל וכו' וסותרה ומוציא מזה בעל כרחו ואם הכותל מיוחדת לראובן וראובן בא לסותרה אין חבירו מעכב עליו ואינו יכול לומר בסכנה אני עומד וסותרו ובונהו. אבל הרב המחבר כתב הא דאמרינן (ז'.) דינא קאמר ליה דלית ליה עלאה בתתאה ולא תתאה בעלאה אבל כותל משותף ואחד מהן רוצה לתקן סותר ובונה זה על כרחו של זה אבל אם הכותל לאחד מהם ואין לחבירו אלא חזקה להניח קורותיו ובא המחזיק לסתור חבירו מעכב עליו כדרב חמא דאמר שוף עול שוף פוק.
<h2>דף ג.</h2>
בפרק קמא דבבא בתרא תנן השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע ואסיקנא בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה ומאי מחיצה פלוגתא וכיון דרצו בונין את הכותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק וכן הלכתא. וכי קתני בונין את הכותל בעל כרחן קאמר והיינו דפריך בעל כרחן אמאי נהדרו בהו הא ללישנא קמא בונין את הכותל באמצע מדעתן קאמר ואסיקנא שקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא. וקנין דברים כדפרישנא במאמר שני. וצרפתי אמר אי אמרינן גודא שעבד נכסיו לדמי חצי הכותל אי אמרינן פלוגתא אין כאן מכר ולא מתנה ולא שעבוד אלא שאחלוק קאמר שקנו מידו ברוחות רב אשי אמר שהלך זה בשלו והחזיק וזה בשלו והחזיק. וצרפתי אמר אפילו החזיק שלא בפניו הויא חזקה ולא צריך למימר לך חזק וקני דאי לא תימא הכי מאי קא משמע לן.
והלכתא היזק ראיה שמיה היזק ויש בה דין חלוקה כופין לחלוק אין בה דין חלוקה ורצו לחלוק חולקין וכופין לבנות כותל בלא היזק ראיה כמנהג המדינה כדתנן הכל כמנהג המדינה. ואף על גב דבתר דפליג אחזיק שני חזקה בהיזק ראיה זה על זה אף על גב דבחלון יש חזקה להיזק ראיה כדתנן (נ"ח:) ולצורי יש לו חזקה הכא בחצר אין לו חזקה דבחלון האי מחזיק אחבריה וחבריה לא מחזיק עליה ואיבעי ליה למחויי כחזקה דעלמא אבל הכא דכל חד וחד יתיב בדידיה לאו חזקה היא דלא איבעי ליה למחויי דאי מחי חד מחי אידך ורבינו אבן מגש אמר טעמא אחרינא. ורבינו אלפס דכתב בתשובות שאלות דחלון דאית ביה היזק ראיה מהא דהשותפין ליתה.
<h2>דף ד.</h2>
ירושלמי בהבית והעליה (ב"מ פ"י ה"ו) כותל שבין שתי חצירות שנפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחרנא אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקא ביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו ואילך לזה ומחציו ואילך לזה ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה. לריש מתיבתא השותפין שחלקו ומצא אחד אבנים גדולות בחלקו ואמר הלה לא מחלתי אותן ולא ידעתי בהן אפילו ביניהן שטר חלוקה וקנין חולקין אותם אם לא סילק כל אחד ואחד עצמו בכל מה שימצא. (ב"ב ב'.) מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו'. ודוכתא דליכא מנהגא דשוין לא אזלינן בתר רובא וספק ממונא הוא ולקולא ולא ממעט אוירא. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואוקימנא (שם ד'.) דנפל לרשותא דחד מנייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קא משמע לן שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי ולא מחזקי אהדדי כדגרסינן נמי בפרק הבית והעליה (ב"מ קט"ז:). ודוקא כי האי גונא אבל אחין ושותפין בקרקע אף על גב דידיע מילתא דשותפי נינהו מעיקרא מחזקי אהדדי דלא עביד אינש דשביק ארעא דיליה תלת שנין כדגרסינן (ב"ב מ"ב:) בפרק חזקת הבתים השותפין מחזיקין זה על זה. לרבינו אבן מגש דוקא דאיכא סהדי דאבנים דההוא כותל נינהו ואי אמר חבריה דזבנינהו למנתיה ופנינהו לרשותיה משתבע האיך דלא חלקו ואכתי שותפין נינהו ושקיל למנתיה. אבל ליכא סהדי בהכי מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרתינהו ניהלך כי אמר דידי נינהו וזבנתינהו ניהלי מהימן ובהיסת.
<h2>דף ד:</h2>
לרבינו אבן מגש חזית דקתני במתניתין אבקעה קאי דאין מחייבין אותו דהא ליכא היזק ראיה אבל בחצר לא מהני חזית כיון דדינא הוא שכופין לבנותו באמצע משום היזק ראיה הוה ליה לאכפויי בדינא אי נמי למכתב שטרא דחזית דעבד בלא דעתא דחבריה עבד. ומנהגא דילן דחזית מהני ותנא בקעה והוא הדין חצר. ומסתברא דארישא נמי קאי דהא אוקי למתניתין בלישנא בתרא בשאין בה דין חלוקה והתם ודאי אין מחייבין מדינא והלכך חזית מהני ליה וכי היכי דמהני בלישנא בתרא הכי נמי מהני בלישנא קמא ואפילו לסברא דרבינו דוקא חזית בלא תשמיש אבל בתשמיש כגון חלון סתום כמנהג שלנו מהני. ואם החזיק למעלה מארבע אמות מהני ליה מארבע אמות ולמעלה שהבנין שלו. ומסתברא אם נפל כותל שיש בו חזית אי נמי כותל הידוע לאחד מהן ואמר רצוני שתמעט אוירך ונבנה מקום הכותל בשיתוף שאין כופין מדגרסינן בריש פרקין במאי אוקימתא דלית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי להדרו בהו ומסקנא כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק אלמא היכא דאיתרצו בחלוקה אף על גב דלאו דינא הוא כיון דאחזיק לא מצי למהדר הכא נמי באתרצי לכנוס בתוך שלו והניח מקום הכותל פנוי והחזיק החזיק. ואיכא מאן דאמר כופין.
<h2>דף ה.</h2>
כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו מדקאמר אין מחייבין שמע מינה אי בעי אידך למבנייה כוליה לחודיה כדמעיקרא בני ולא מצי אידך לעכובי.
<h2>דף ו.</h2>
אבל אם רצה כונס לתוך שלו ועושה לו חזית והאידנא נהוג עלמא חזית קושר הכותל בשלו או עושה חלון כנגדו או שמחזיק עליו בכשורי. לגאון קשור עליון וקשור תחתית עליון יש לו חלק בכותל תחתית שאלמלא כן לא היה התחתון מניחו לבנות על כותלו ושניהם שוין בו אבל תחתון אין לו חלק בכותל העליון שהעליון יש לו חזית שהוא שלו והתחתון עליו להביא ראיה. ומסתברא העליון אין לו חלק בתחתית אלא כמה שהוחזק דקימא לן (עי' ו'.) למאי דסמך סמך ולמאי דאחזיק אחזיק וכן נמי כותל הידוע לראובן ושמעון יש לו עליו תקרה אין לו לשמעון להכביד תקראות יותר ממה שהיה ואם בא להכביד ראובן מעכב עליו דגרסינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קי"ז:) עליון שבא לשנות וכו' במחאה.
<h2>דף ז.</h2>
ותו לגאון ראובן יש לו כותל קשורה בכותליו ויש לו עליו תקרה ולשמעון תקרה ודאי הכותל של שניהן כיון שיש לו תקרה עליה ואם בא שמעון לסותרה ולא הניחו ראובן בדין מעכב עליו דמצי למימר ליה שפיר דיירנא ולא טרחנא ודוקא שאין הכותל רעוע אבל אם הוא רעוע אינו יכול לעכב מדרבי נתן דאמר רבי נתן (ב"ק ט"ו:) מנין שלא יגדל וכו' וסותרה ומוציא מזה בעל כרחו ואם הכותל מיוחדת לראובן וראובן בא לסותרה אין חבירו מעכב עליו ואינו יכול לומר בסכנה אני עומד וסותרו ובונהו. אבל הרב המחבר כתב הא דאמרינן (ז'.) דינא קאמר ליה דלית ליה עלאה בתתאה ולא תתאה בעלאה אבל כותל משותף ואחד מהן רוצה לתקן סותר ובונה זה על כרחו של זה אבל אם הכותל לאחד מהם ואין לחבירו אלא חזקה להניח קורותיו ובא המחזיק לסתור חבירו מעכב עליו כדרב חמא דאמר שוף עול שוף פוק.
כתב בכך וכך איך פלני ופלני בני פלני אמרו לנא הוו עלן סהדי וקנו מננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד וחד מננא למהוי ליה לזכו דצבינא ברעות נפשנא בכל מאי דאורית לנא אבונא מקרקעי ומטלטלי וכל מאי דאיתיה בשותפותא עד האידנא פליגנא יתהון ואנא פלני בן פלני שקילנא במנתא דידי ארעא פלני וביתא פלני בסימנהא ובמצרנהא ואילן מצרנהא וכו' ומטלטלין כך וכך ואנא פלני בן פלני כך וכך ולא אשתייר זכותא דחד גבי חבריה וכל חד וחד עיין בחושבניה ולא פש גביה ולא מידי ואי מתגליא לחד מינן על חבריה שום זכותא או שום טענתא וטעותא ושלותא בין דידיעא לנא בין דאתגליא לנא בתר שעתא מחילנא ליה חד לחבריה מהשתא מחילה שרירא וקיימא וכדו השתא ליזיל כל חד וחד וליזכי במנתא דידיה למעבד כרעות נפשיה בכל עמלא ושבחא דאית בהו מתהום ארעא עד רום רקיעא ואינש לא ימחי בידיה מיומא דנן ולעלם דברעות נפשן עבידנא פלוגתא דא בביטול כל מודעי דלא להשנאה בה ודלא למהדר מינה לעלם ואסתלק כל חד וחד ממנתא דאידך ולא אית ליה גבי חבריה לא יציאה ולא ביאה ולא משפך מים ולא חלונות ולא שום שיורא בעלמא וכל דיקום ויערער על פלוגתא דא לבטולי כל דהו מינה יהון בטילין כשטרי זייפא דלא למילף מנהון לעלם ועלנא ועל ירתנא בתרנא לפצויי ולסלוקי כל תרעומת וערעורא ולאוקומי האי פלוגתא בידא דכל חד וחד שרירא וקיימא ואחריות וחומר שטרא דנן קבילנא עלנא ועל ירתנא בתרנא כאחריות וחומר כל שטרי חלוקה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וכו'.
והני בי תרי דפלגי ואמר ליה חד לחבריה קא מאפלת עלי ואמר ליה אידך אנא בדידי קא בנינא אמר רב חמא בדין קאמר ליה הלכה כרב חמא דקם ליה כרב נחמן אמר שמואל. ודוקא דלא אחזוק ולא עלו אהדדי אבל עלו אהדדי לא דתנן האחין שחלקו זה נוטל שדה כרם וזה נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן והלכך אי טעין דעלו אהדדי טענתיה טענה.
<h2>דף ז:</h2>
ובפרק קמא דבבא בתרא אמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. והלכך בונה כנגדו. ודוקא דלא אחזיק בתר חלוקה אבל אחזיק שלש שנים הויא חזקה בטענה. ודוקא שחלקו ירושה אחת אבל חלקו ב' ירושות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה והאחת יש לה שעבוד על חברתה יש להן סולמות זה על זה וחלונות זה על זה כמו שהיו בתחילה. וסברא דרב חביבי דוקא היכא שרוצה לבנות בתוך שלו בונה אבל כל זמן שחלוקתן עומדת כך כשעת חלוקה אינו יכול להכריחו לסתום החלונות ולחזק החזקות שלו דכי היכי דהאי בעין יפה האי בעין יפה.
מתניתין כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תוספתא (ב"מ פי"א) מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס וחבילתי על כתפי וכו' מי שיש לו בית בחצר בני חצר משועבדין לעשות דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין (מעכבין) [משעבדין] כו' כדאיתא בהלכות. ומסתברא דוקא דלת ונגר ומנעול לחצר אבל מפתח אינו כולל כדמוכח בהמניח את הכד (ב"ק כ"ח.) שיכול לומר אין רצוני לעכב על הפתח אלא עושין שתי מפתחות בתוך המנעול הנקראת פותחת וכל אחד ואחד נכנס בלא רשות חבירו ואם היה מעכב סותר את הדלת ונכנס דקימא לן עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא.
<h2>דף יא.</h2>
אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה (ב"ב י"א.). ודוקא שאין אחד מהן מכיר את חלקו כדאיתא בהלכות. גרסינן בפרקא קמא דסוכה (ג':) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין בו הא יש בו ארבע אמות על ארבע אמות חולקין בו (תנינא) [והתנן] אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה בחצר. שמע מינה דבית וחצר שיעור חלוקתן שוה ואין חולקין הבית עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ מכותליה ואף על פי שאין לחצר ארבע אמות ושמע מינה ארבע אמות מרובעות בעינן דאי לא תימא הכי לא אתיא ליה קושיא ממתניתין דבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות כשתחלקם מגיע לכל אחד ואחד ארבע אמות ברוחב שנים אלא לאו שמע מינה מרובעות בעינן בין בבית בין בחצר דבציר מהכי לא חזי לתשמיש ואף על גב דאורכיה עשרה ופותיה בציר מארבע לא חזי לחלוקה.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתח כלומר שיש להם פתחים בבתים או שחלקו הבתים וצריכין לעשות פתח לכל אחד ואחד ונמצא כל אחד ואחד נוטל ארבע אמות ברוחב שמונה ותניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ותניא פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות לכל פתח היה לזה פתח ולזה שני פתחים זה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות וזה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות והשאר חולקין בשוה היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגדו וארבע אמות ברוחב החצר חוץ מארבע אמות שבחצר. ורבינו אבן מגש כתב דפתח ארבע אמות ושמונה תרווייהו כהדדי שקלי. שגגה היא. וכתב נמי כי אמרינן נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות שאין לאחד מהן חלק ידוע בחצר כגון שבנה זה בקרקע עולם בית אחד ובנה חבירו כנגדו שני בתים אבל חצר משותף ויש לכל אחד ואחד חלק ידוע לא. וצרפתי פירש דלא ידעי הי מנייהו אית ליה חזקה טפי. ורבינו חננאל פירש כגון שהורישן אביהן לכל אחד בית ידוע ונשאר ביניהן אויר החצר אבל אם החצר והבית בשיתוף ויש בה דין חלוקה ורוצין לחלק מעלין אותן בדמים. ירושלמי ארבע אמות שאמרו לא שהן קנויין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה רבי יונתן מקשי כלום אמרו ארבע אמות אלא שתהא בהמתו עומדת לשעה ופורק חבילתו לשעה אשכח תני אף חולית הבור יש לו ארבע אמות ואף בית התרנגול יש לו ארבע אמות. ומסתברא מדקאמר בהמתו לשעה וחבילתו לשעה שמע מינה בהמה בלא חבילה וחבילה בלא בהמה הלכך אף על פי שאין מקום ליכנס בחצר המשותף אלא כדי בהמתו או חבילתו על כתפו נותנין לו ארבע אמות לפתחים שבחצר ובגמרא דילן נמי כדי לפרק משאו ולא בעינן פירוק משא של בהמה ואפילו חמור במשאו לא הוי אלא שני גומדין ומחצה ופירשו רבוותא שתי אמות ומחצה כדגרסינן בפרק (בית כור) [המוכר פירות] (ק'.) ושיעור ארבע אמות שמונה זרתות מצומצמות שעור קנה שלנו.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא בכור ופשוט אחד מיצרא שקיל יבם מאי אמר רבא אמר קרא והיה הבכור הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור ופלגינן לארעא בגורלא איכא מאן דמפרש חולקי(ן) כהדדי נינהו אלא דאית ליה לפשוט ולאחוה דיבם ארעא אמצרא מציעאה ואמר בעינא אמצראי ופשוט לא מצי מעלי ליה ואחוה דיבם מצי מעלי ליה כההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא ואיכא מאן דאמר דוקא דחולקא דביני ביני שויא טפי ויבם אמר הבו לי אחד מצרא ויהיבנא דמי טפי מאי דשוי ופשוט אמר אנא יהיבנא אבל אי כי הדדי נינהו כופין על מדת סדום והכין מתפרשא ההיא דלקמן ושמע מינה דמאן דאית ליה תרי חולקי בארעא אי נפלי ליה בחד זמנא כגון ירושה וזביני אחד מצרא שקיל ליה דומיא דבכור ופשוט ואי לא לא וכן כתב הרב אבן מגש. וההוא דאזל וזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי קא פלגי אמר להו הבו לי אמצראי. ותרי אחי דאית להו תרי ארעתא אתרי נגרי הלכתא כרב יוסף דאמר מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. דזמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואי אמר חד מניהו חדא ארעא בעינא מעלו ליה ואי לא פלגו לה לכל חדא וחדא. תרווייהו אחדא נגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והלכתא כרב יוסף דאי אמר חדא ארעא בעינא לא מצי אידך לעלויה משום טעמא דאפושי אריסי לאו מילתא היא וקטיני קטיני גריעותא הוא לדידיה דאין אדם רוצה שיהיה חלקו המגיעו שני חלקים בשני מקומות ואפילו היה מעלה אין שומעין לו והלכך כופין דזה נהנה וזה לא חסר הוא. אבל תרי ארעתא אתרי נגרי ומאן דאמר הבו לי אמצראי דחולקא דתרווייהו כהדדי נינהו וליכא קטיני קטיני דחלק המגיעו במקום אחד נוטלו מעלינן ליה ופלגי שמאי לארעא עד דשוו להדדי כמאן דלא הוה ליה להאי מצרן ארעה אחריתי גביה דאי ההוא חולקא דמצרא דידיה הויא שויא טפי יהבי ליה תלתא או רבעא אמצרא דידיה ואי לא שויא טפי נמי יהבי ליה כפום מאי דשוי אמצריה ולא מצי לעלויי לה כלל. ורבינו אבן מגש כתב דהיכא דחולקא דמצרא עדיף או גריעא מעלין ליה. לריש מתיבתא אי אינש תקיפא הוא ומעלי ליה זוזי יתירי אומדין יתה בבי דינא כדאמרינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומסתברא לגבי דינא דגוד או אגוד נמי עבדינן הכי וכי קתני מעלין אותם בדמים בדמיהן קאמר ולא יותר מכדי דמיהן ואף על גב דכייפינן ליה בדינא דגוד או אגוד לא כייפינן ליה אזוזי יתירי ובתרי דיני לא דיינינן ליה.
<h2>דף יג.</h2>
חד מצרא אנהרא וחד מצרא אנגרא פלגי לה בקרנזול פירש רבינו חננאל קיבלנו מרבותינו (ציור 1)\raster(85-,85-)="Z85;" ורבינו שלמה פירש (ציור 2) \raster(85-,85-)="Z86;"ואם מזרח נהרא ומערב נגרא לית דינא ולית דיינא דפלגי לה בקו שוה (ציור 3)\raster(85-,85-)="Z87;" ואתא לאשמועינן דלא מצי חד לאיעכובי בהאי פלוגתא דפלוגתא דקרנזול פלוגתא מעליא הוא.
זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אין בו כדי לזה וכדי לזה מאי רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד. ואם אין לאחד אלא השתות בקרקע אומרים לו או גוד השתות או אגוד מחלקך השתות. ואי לא בעי למיגד או לאוגודי חולקין. ודוקא האי דבעי חלוקה כייף ליה לאידך משום דינא דגוד או אגוד אבל אידך לא מצי למימר ליה או גוד או אגוד ואיכא מאן דאמר תרווייהו מצי אמרי גוד או אגוד. לרבינו האי חצר גדולה ובתוכה בתים הרבה ואין בכל אחד דין חלוקה אין בכל בית דינא דגוד או אגוד אלא חולקים בתים כנגד בתים ואם כל אחת ואחת ראויה לחלק ובא זה ואמר נחלוק כל אחת ואחת ובא השני ואמר אם נחלוק נפסיד הדין עם השני ויטול כל אחד ואחד בית כשתי שדות אחד נגרא דכופין על מדת סדום. והיכא שאין בה דין חלוקה ויש בהן גדולים וקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס ודנין דין דגוד או אגוד לגדולים וקטנים. ומסתברא בארבע אמות דפתח דאית ליה לכל חד וחד לא אמרינן דינא דגוד או אגוד אלא בארבע אמות דחצר דבית בלא פתח ליתה. וכתב הרב המחבר מדקאמרינן קח לך עבדים וירחצו במרחץ שמע מינה שני שותפין לזה יש לו שלשה חלקים ולזה רביע ואינה ראויה לחלק ואותו שיש לו בה שלשה חלקים דר בה אין לו לומר תן לי שכירות או תשב שלשה חדשים ואני חודש שהרי העשיר אינו שוכר מן העני וכן בכור לפשוט. וכתב רבינו חננאל לית דינא דגוד או אגוד אלא בשיד שניהן מגעת לקנות השיתוף שביניהן כדאמרינן באחד עני ואחד עשיר שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא. ורבינו אלפס אמר כד אמר תובע לנתבע גוד או אגוד לא אכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה ומתניתין דאחד עני ואחד עשיר עני דתבע ליה לאחוה ולא מצי למימר ליה אגוד דלית ליה דמי וכיון דלא מצי למימר ליה הכי לית כאן דינא דגוד או אגוד ועשיר נמי לא בעי למימר ליה גוד או אגוד כו'. וקשיא לן כיון דכי אמר תובע גוד או אגוד כייפינן לנתבע אפילו לית ליה כי אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות היכי קאמר נתבע אי בדמי לית לי דמי דהא אית דינא דגוד או אגוד כדקתני ואם לאו מעלין אותן בדמים איכא מאן דאמר דגוד אמר ליה אגוד לא אמר ליה ומצי אמר ליה לית לי דמי. ואיכא מאן דאמר אפילו אמר טול או אטול לאו גוד או אגוד הוא משום דדמי דשקיל מניה לא משכח בהו מידי דחזי וכי האי גונא לא כייפי אהדדי אבל כי מזבין לה כולה או זבין לה כולה משכח בה בדמי מידי דחזי ליה והיינו דקאמר אי בדמי לית לי דמי כלומר לית ליה דמי. ורבינו חננאל אמר איכא מאן דאמר הלכתא כתנא קמא בטול אתה שיעור ואני פחות ואיכא מאן דאמר הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל מיהו כיון דפסיק אמימר אית דינא דגוד או איגוד ממילא הלכתא כתנא קמא במתנה אבל בדמי לא דאיגוד איכא גוד ליכא. ומסתברא אי איתה להאי גירסא כרבינו חננאל משמע אבל בנסחא עתיקא דילן ליתה בתא שמע בתרא אם לאו מעלין אותן בדמים והכי איתה כל שיחלק ושמו עליו חולקין וכו' ומוגה למעלה אם לאו מעלין ומסיפא דמתניתין קא פריך דקאמר ואם לאו אין חולקין שמע מינה לית דינא דגוד או אגוד דאי אית ליה דינא דגוד או אגוד כופין אותו לחלוק. תנאי היא. ודחינן לעולם לית דינא דגוד או אגוד והיינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי דהא לית דינא וכיון דקיימא לן אית דינא הלכה כתנא קמא וטול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו לא שנא בדמי ולא שנא במתנה.
<h2>דף יג:</h2>
ורבין בר חנינא ורבי (יוסי) [דימי] בר חנינא דשבק להון אבוהון תרתי אמהתא וכו' ואתו לקמיה דרבא ואמר לית דינא דגוד או אגוד ואמרינן התם היינו טעמא כיון דתרווייהו צריכי להאי ותרווייהו צריכי להאי כי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא שמע מינה דלא אמרינן גוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה או גוד כוליה או אגוד כוליה או שיהא חלק אחד משותף ועל השני יאמר גוד או אגוד אבל שיחלקו שניהן שני חלקים זה נוטל הרע וזה נוטל היפה ויעלו חלק אחד בדמים כיון דתרווייהו צריכי להאי ותרווייהו צריכי להאי לאו גוד או אגוד הוא ורב דימי ורבין שקול את חדא ואנא חדא קאמרי ולעלויי בדמים וכי האי גונא לאו גוד או אגוד הוא וכתבי הקודש בשתי כריכות כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד כי יהיב ליה ברירה ואמר ליה שקול את חדא ואנא חדא ויפה נעלה בדמים לאו גוד או אגוד הוא והא דאמר שמואל בשתי כריכות חולקין בששניהם רוצין איתמר אבל מיכף לא כיפינן כי האי גונא עד דאמר ליה גוד או איגוד בכוליה. ובכרך אחד אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו משום בזיון דכתבי הקדש הלכך ללישנא קמא לית דינא דגוד או אגוד דהא לאו בר פלוגתא הוא כלל ללישנא בתרא אית דינא דגוד או אגוד. ירושלמי אמר רבי אושעיא כגון תלים ודברי הימים אבל תלים ותלים חולקין רבי עקיבא אומר אפילו תלים ותלים אין חולקין שמתוך שאין חולקין מתועדין אלו קורין באלו ואלו קורין באלו.
<h2>דף נח:</h2>
והלכתא היזק ראיה שמיה היזק ויש בה דין חלוקה כופין לחלוק אין בה דין חלוקה ורצו לחלוק חולקין וכופין לבנות כותל בלא היזק ראיה כמנהג המדינה כדתנן הכל כמנהג המדינה. ואף על גב דבתר דפליג אחזיק שני חזקה בהיזק ראיה זה על זה אף על גב דבחלון יש חזקה להיזק ראיה כדתנן (נ"ח:) ולצורי יש לו חזקה הכא בחצר אין לו חזקה דבחלון האי מחזיק אחבריה וחבריה לא מחזיק עליה ואיבעי ליה למחויי כחזקה דעלמא אבל הכא דכל חד וחד יתיב בדידיה לאו חזקה היא דלא איבעי ליה למחויי דאי מחי חד מחי אידך ורבינו אבן מגש אמר טעמא אחרינא. ורבינו אלפס דכתב בתשובות שאלות דחלון דאית ביה היזק ראיה מהא דהשותפין ליתה.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן בפרק בית כור תניא רבי יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן ומסתברא אפילו שלשה וארבעה אבל רבינו שמואל לא גריס כולן ובשנים הוא דקאמר. ואיתמר שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים וכו'. והלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת דיורשין הוו וכתב רבינו יעקב כיורשין דמו גרסינן ואף על גב דקימא לן בעלמא האחין שחלקו כלקוחות הוו כדגרסינן בקידושין (מ"ב:) ואמרינן נמי אין להן דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה בעיקר ירושה כיורשין משוינן להו ולא משום דסבירא לן יש ברירה דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא הכא פסיקא כיורשין אלמא יש ברירה אפילו בדאוריתא ובמסכת יום טוב (ל"ז:) קבעינן כרבי אושעיא ורבי יוחנן ושמואל דקימי כולהו בחדא שיטה דסבירא להו בדאוריתא אין ברירה אלא בירושה לחודה הוא דאמרינן אבל בעלמא קימא לן דלקוחות הן דאין ברירה והדין סברא דרבינו יעקב ולקמן סברא דילן. ודוקא היכא דלא נחות אדעתא דתלתא מעיקרא אבל תלתא דקיימי ואזול בתרי מנייהו ופלוג לא בטלה מחלוקת וכתב רבינו חננאל שמע מינה פשיטא להו דשלשה אחי ושלשה שותפי דפליג תרי מנייהו לשלשה חלקים אין השלישי יכול לבטל ולא נטרינן ליה עד דאתי. ורבינו אלפס כתב תרי אחי ותרי שותפי ואזל חד מנייהו ואצטריך [אידך] למנתא דיליה פלגינן בינייהו ולא נטרינן ליה עד דאתי. וכתב רבינו אבן מגש דוקא דפליג בבי דינא כההיא דגרסינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"א:) זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמייהו וכו'. ומשום הכי לא מצי לבטולה אבל אי לא פלוג בבי דינא מצי לבטולה. ומסתברא בתלתא דקיימי ואזול בי תרי מנייהו ופלוג דלא בטלה מחלוקת דומיא דשני אחין שחלקו הוא דליכא בי דינא הכא נמי לא בעינן בי דינא ולא דמי לעסקא דעסקא אפשר דחולקא דהאי עדיף מהאי ובעינן בי דינא או כגון אלמנה שמוכרת שלא בבית דין (עי' כתובות צ"ח.) דבעיא שומא כי היכי דלא לפסדו יתמי אבל הכא הא קא חזינן אי שוו או לא והכא בשוי הוא דלא טעו כלל ובדליכא טעותא כלל פליגי ואי נחות אדעתא דתלתא לא בטלה מחלוקת אף על גב דלא פלוג בבי דינא ואי לא נחות אדעתא דתלתא בטלה מחלוקת. ומסתברא דוקא אותו האח יכול לבטל ולומר אני רוצה הרוח שלכם אבל האחין אינן יכולין לבטל. ורבינו אבן מגש כתב דכולן יכולין לבטל וצריך עיון בפסקא דיליה. ופשיטא לן מילתא דהיכא דליכא למיחש פלוגתא דחד עדיף מאידך דכולי עלמא שותף חולק שלא מדעת חבירו כדאיתא באות חית לקמן.
<h2>דף קז.</h2>
אתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר וקימא לן כרב דאמר האחין שחלקו יורשין הוו. ומסתברא דוקא חלקו קרקעות דכי הדדי נינהו אבל אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים לא כדגרסינן בבבא קמא (ט'.) שני אחין שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ואסיקנא באיכא דאמרי אדרבא לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא וכו' וקיימא לן כאיכא דאמרי. ורבינו אלפס כתב מדקימא לן כרב דאמר בטלה מחלוקת הלכך אי שקל חד מניהו ארעא וחד כספים ובא בעל חוב ונטל את הקרקע דינא הוא דשקיל פלגא בכספים ולא מצי למימר ליה להכי שקלת ארעא דאי מטרפא מינך לא (משתלמנא מינך) [משתלמא לך מנאי מידי].
ומסתברא דרב נחמן דאמר (קידושין מ"ב:) הרי הן כלקוחות לגבי אונאה הוא דקאמר דלית להו דינא דשום הדיינין אבל לגבי חלוקתן יורשין הוו כדקיימא לן לעיל כרב (ב"ב ק"ז.) דאמר בטלה מחלוקת דבכולהו נוסחי גרסינן יורשין הוו ולא גרסינן כיורשין דמו וליתה להא דאמר רבי יוחנן (גיטין כ"ה. וש"נ) האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דקימא לן יורשין הוו ואי נמי הלכתא כותיה לאו משום דאין ברירה אלא משום דלחומרא אי נמי בתחלתה כדאיתא התם (בגיטין כ"ה.) הלכך האי קושיא דמקשינן התם (גיטין מ"ח.) לדידן דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כריש לקיש וסבירא לן דלקוחות הן לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ליתה דיורשין הוו ולא לקוחות ואין מחזירין זה לזה ביובל והלכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאי איתה להאי טעמא דאמר רבינו יעקב דהלכה כרבי יוחנן גבי יובל ושדה אחוזה [וביכורים שאני] כי אקשינן בבבא בתרא (קל"ו:) גבי מכר הבן בחיי האב והא איפלגו בה חדא זימנא לישני ליה אצטריך משום דכתיב ולביתך והא דקשיא מאי טעמא לא אייתי תנאי מהא דהחובל בדין יום או יומים מסתברא משום דאיכא למימר אפילו לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מודה בעבד דכקנין הגוף דמי הואיל ואי מית כליא קרנא וכי פליגי בקרקע פליגי ומשום הכי אייתי ליה הכא תנאי דפליגי בקרקע וכי איתיה בהחובל (ב"ק פ"ט. וב"ב נ'.) דאיירי בעבד מייתי פלוגתא דעבד כדאשכחן גבי ספק וודאי דמייתי מידי דדמי ליה היכא דמעיקרא ספק והדר ודאי מייתי ליה נמי הכי (חולין י'.) והיכא דמעיקרא ודאי והדר ספק מייתי ליה נמי הכי (פסחים ט'.) הכא נמי לא שנא והלכך יורשין הוו וכו' ויש ברירה וכי פסקינן בביצה (ל"ז:) הלכה כרבי אושעיא הני מילי בדרבנן במאי דפליגי אבל בדאורייתא לא פסקינן דלא איירי בה וקימא לן כדאיתא בעירובין (ל"ז:) דמאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן.
<h2>דף קלו:</h2>
ומסתברא דרב נחמן דאמר (קידושין מ"ב:) הרי הן כלקוחות לגבי אונאה הוא דקאמר דלית להו דינא דשום הדיינין אבל לגבי חלוקתן יורשין הוו כדקיימא לן לעיל כרב (ב"ב ק"ז.) דאמר בטלה מחלוקת דבכולהו נוסחי גרסינן יורשין הוו ולא גרסינן כיורשין דמו וליתה להא דאמר רבי יוחנן (גיטין כ"ה. וש"נ) האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דקימא לן יורשין הוו ואי נמי הלכתא כותיה לאו משום דאין ברירה אלא משום דלחומרא אי נמי בתחלתה כדאיתא התם (בגיטין כ"ה.) הלכך האי קושיא דמקשינן התם (גיטין מ"ח.) לדידן דסבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כריש לקיש וסבירא לן דלקוחות הן לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ליתה דיורשין הוו ולא לקוחות ואין מחזירין זה לזה ביובל והלכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאי איתה להאי טעמא דאמר רבינו יעקב דהלכה כרבי יוחנן גבי יובל ושדה אחוזה [וביכורים שאני] כי אקשינן בבבא בתרא (קל"ו:) גבי מכר הבן בחיי האב והא איפלגו בה חדא זימנא לישני ליה אצטריך משום דכתיב ולביתך והא דקשיא מאי טעמא לא אייתי תנאי מהא דהחובל בדין יום או יומים מסתברא משום דאיכא למימר אפילו לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מודה בעבד דכקנין הגוף דמי הואיל ואי מית כליא קרנא וכי פליגי בקרקע פליגי ומשום הכי אייתי ליה הכא תנאי דפליגי בקרקע וכי איתיה בהחובל (ב"ק פ"ט. וב"ב נ'.) דאיירי בעבד מייתי פלוגתא דעבד כדאשכחן גבי ספק וודאי דמייתי מידי דדמי ליה היכא דמעיקרא ספק והדר ודאי מייתי ליה נמי הכי (חולין י'.) והיכא דמעיקרא ודאי והדר ספק מייתי ליה נמי הכי (פסחים ט'.) הכא נמי לא שנא והלכך יורשין הוו וכו' ויש ברירה וכי פסקינן בביצה (ל"ז:) הלכה כרבי אושעיא הני מילי בדרבנן במאי דפליגי אבל בדאורייתא לא פסקינן דלא איירי בה וקימא לן כדאיתא בעירובין (ל"ז:) דמאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן.
<h2>דף קמג:</h2>
תוספתא (ב"ב פ"י) האחין שהניח להן אביהן נכסים ולאחד מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים וכו' מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וחולקין וכו'. נשאו להם נשים והכניסו להן שדות זה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו ואם היתה הוצאה מן האמצע מביאין לאמצע וחולקין. הכניסו להם כלים זה נוטל את שהוא מכיר וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר מביאין לאמצע וחולקין. עשו כלים לנשיהם ולבניהם הרי הן של עצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. גרסינן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכן האשה וכו' ירושלמי (פ"ט ה"ג) אמר רבי לא, אם אמרו בבית דין. ואמר רבא לא שנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו נכסים מחמת עצמן לעצמן ואפילו נכסים מחמת נכסים כגון זוזי ועבד בהו עסקא כגון רב ספרא דגברא רבה הוא מסתמא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני והשביח לעצמו.
גרסינן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי וכו' אמר ליה פלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל ואסיקנא קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן והלכך קטן אף על גב דלא ידע דמחיל השביח לאמצע והרי הוא כיורד לנכסי נטושין וכיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה דאפילו הוא כגזלן הא אמרינן (ב"ק צ"ו.) גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר שמע מינה גזלן יש לו שבח ואי גלי דעתא דניחא ליה שמין לו כמנהג העיר כשתלא כדגרסינן (ב"מ ק"א.) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכל השבח לבעל הקרקע. וגדול ולא ידע שמין לו כאריס כמנהג המדינה למחצה לשליש ולרביע בחלק האח שבא דקיימא לן שותף כיורד ברשות דמי. והני מילי שהשביחו נכסים מחמת נכסים אף על פי שהשביחו מחמת טרחו אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן ואפילו הוא קטן דהא קיימא לן כרבא דאמר (ב"ב קמ"ג:) גבי הניח גדולים וקטנים לא שנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו מחמת עצמן לעצמן אף על גב דאיכא קטנים דאם לא כן קשיא הלכתא אהלכתא. ומסתברא דהא דאמרינן קטן הוא אההיא שעתא דאתא האי אחא קאמר דההוא אחא בעי לסלוקי מרי בר איסק בלא שבחא מהנהו בוסתני דשתל ומרי בר איסק בעי לאוקמה בידיה עד דמטי עידן שבחיה ככלהו שתלי ואמר ליה קטן הוא השתא ולא מוקמינן ליה בידיה. אבל רבוותא פרשי קטן הוה בעידן דנחת לנכסי ושלא ברשות בית דין ירד ואין לו אלא מחצית בכל הנכסים וגזלן הוא. וקשיא לי אטו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אם נכנס בלא רשות יפסיד הא טעמא דילמא מחזיק בהו ואמאי קנסינן ליה אפילו דיינינן ליה כגזלן גזלן הא נקיט שבחא כהא דרבא דאמר גזל והשביח כו'. (המשך רבוותא דלעיל) והא דאמרינן אין מורידין קרוב לנכסי קטן בשאינו סמוך על שלחן (אביו) [אחיו] אבל סמוך מורידין כדאמרינן בבבא בתרא (קמ"ג:) אבל השביחו נכסים מחמת עצמן הרי הן לעצמן (ע"כ). אי הכי כי אמר ליה נפלוג בוסתני ופרדיסי דשתל ואמר ליה שפיר קאמר לך דתנן הניח בנים וכו' נימא ליה התם סמוכין על שלחן אחים הכא שאין סמוכים אין מורידין וצריך עיון.
<h2>דף קמד:</h2>
האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות הרי זה נפל לאמצע תנו רבנן אחד מן האחין שמינוהו גבאי או שמלסטס אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו. ואחד מן האחין שהלך ללמוד תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות ויהבי ליה לפום ברכת הבית. חלה בפשיעה כגון צינים פחים מתרפא משל עצמו כדרך כל אדם מן האמצע. ירושלמי (ב"ב פ"ט ה"ד) וכן האשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מכה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קצבה מתרפאת משל בעלה כהדה קריבתיה דרבי שמעון בר אבא הות חששה עינה אתת קומי רבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך קציץ מן פורניך ואי לא בעליך יהיב לך ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין (אבות פ"א) ואמר רבי יוחנן אסור לגלות דינו ליחיד הוה ידע רבי יוחנן דו אתה כשרה בגין כן גלי לה. ומסתברא הוא הדין לאחין שותפין.
